הסימפוניה השביעית (הצהריים) של היידן
סימפונית "הצהריים" בדו מז'ור (הובוקן 7/I) היא מן הסימפוניות המוקדמות שכתב יוזף היידן. היא נכתבה יחד עם הסימפוניות מס' 6 ("הבוקר") ומס' 8 ("הערב") זמן קצר לאחר שהיידן נשכר כעוזר קאפלמייסטר בחצר אסטרהאזי.
תיאור
[עריכת קוד מקור | עריכה]שלוש הסימפוניות הללו ידועות באופי הסולני והווירטואוזי שלהן. הריבוי הלא רגיל של קטעי סולו לכלים שונים אינו מיקרי; הנגנים בתזמורת החצר קיבלו "בונוסים" למשכורתם על הפגנת וירטואוזיות בנגינתם. נגינת סימפוניות אלה בוודאי גרמה לכך שהנגנים קיבלו יותר תוספות למשכורתם, דבר שהוביל לכך שהיידן התחבב על ידי נגני התזמורת, שאיתם רק התחיל לעבוד.
שלוש הסימפוניות הללו מתארות את מחזור היום. היצירות הוזמנו על ידי הנסיך אסטרהאזי בעצמו, שביקש שהיידן יכתוב את היצירות להרכב התזמורת שהייתה ברשותו. היצירה נכתבה בקרוב בשנת 1761, כאשר היידן זה אך הגיע לבית אסטרהאזי.
הרכב ומבנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]היצירה כתובה לתזמורת הכוללת:
2 חלילים, 2 אבובים, בסון, 2 קרנות יער , כינור ראשון, כינור שני, ויולות, צ'לים, קונטרבסים ו צ'מבלו.
הסימפוניה כתובה במבנה הנפוץ של התקופה הקלאסית, ופרקי היצירה הם:
- 1. אדאג'יו-אלגרו - הפרק נפתח בהקדמה איטית ומלכותית, שאמורה לדמות יום קיץ שטוף שמש וחמימות. אקורדים חגיגיים בצעדים איטיים נשמעים בזה אחר זה. היידן עושה שימוש באפקט של החלשת והגברת הצלילים, למען יצירת רשמיות, הוד והדר. חלק האלגרו שמיד לאחר ההקדמה בנוי בצורת סונאטה. הוא נפתח לאחר אוניסון קצר בכינורות, שמתפצל לשני כיוונים מנוגדים. התזמורת כולה עונה לכינורות בקטע פורטה חגיגי. כמו בסימפוניית הבוקר היידן מעביר את המלודיה מכלי לכלי, ובכך יוצר קטעי סולו רבים לכלים שונים, למרות שבניגוד לסימפונייה הקודמת, כאן אין כלי שבולט במיוחד (בסימפוניה הקודמת היה זה החליל). חלק הפיתוח נפתח בקטעי סולו קצרים לכינורות לאבובים, ומעברים הרמוניים חגיגיים. הפיתוח ארוך יחסית, וכולל בתוכו תוכן רב מן האקספוזיציה. בפיתוח היידן גם מעביר את המלודיה מכלי לכלי ויוצר צורה שדומה לפרק במבנה קונצ'רטו גרוסו בארוקי. לאחר הפיתוח מופיעה הרפריזה, ואת הפרק מסיימת קודה קצרה.
- 2. רצ'יטטיב-אדג'יו - כותרת הפרק משונה במעט, מפני שרצ'יטטיב הוא קטע אופראי שנועד לחיקוי דיבור של האדם, ולכן לא מתקבל על הדעת שיהיה רצ'יטטיב בסימפוניה קלאסית, שבנויה לפי מבנה מוקפד וחמור. הפרק נפתח במהלך הרמוני ארוך, שלמעשה אין לו כל מלודיה בולטת לאוזן. עם כניסת הכינורות בארבעה "מונולוגים" דרמטיים שנשמעים ממש כמו מוזיקה אופראית, מובנת כותרת הפרק הלא שיגרתית. בחלק השני של הפרק, נכנסים החלילים, והרצ'יטטיב הופך למוזיקה סטנדרטית ולא חופשית. גם כאן, הסולנים מחליפים בינם לבין עצמם את המלודיות השונות. לאחר קטע מעבר עם טריולות, מופיעה קדנצה ווירטואוזית במיוחד של הכינור והצ'לו, שקוטעת את המנגינה התזמורתית.
- 3. מנואט וטריו - זה מנואט איטי חגיגי ומלכותי. הקרנות עונות על המשפט הראשון ביחד עם הצ'לו. בפרק יש תנועות מהירות רבות ומפתיעות. בראשית הטריו הצ'לו זוכה לקטע סולו ואילו הקרנות זוכות לסולו בחלק השני של הטריו. לאחר מכן המנואט חוזר ונגמר בקטע חגיגי.
- 4. אלגרו - פרק זה גם כן בנוי בצורת סונאטה. בתצוגה יש קטעי סולו ווירטואוזים לכינורות ולחלילים, שלאחר מכן הופכים לקטע ווירטואוזי אחד ארוך שמנוגן בידי כל התזמורת. צורת הקונצ'רטו גרוסו חוזרת גם כאן, עם ריבוי של סולנים. בחלק הפיתוח חוזר היידן על מוטיבים שונים מהפרק, ומפתח אותם בעזרת הסולנים. לאחר הריפריזה, הפרק ואיתו כל הסימפוניה, נגמר.
מקור הכינוי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכינוי של הסימפוניה (במקור Le midi) איננו מאת היידן, אך ניתן לה זמן קצר לאחר השמעתה הראשונה, כנראה על ידי הנסיך אסטרהאזי, שביקש מהיידן לכתוב יצירות שמתארות את מחזור היום: שמש, צהריים וערב. עוד סיבה לשם הזה היא בהקדמה: הפתיחה האיטית של הסימפוניה, שכנראה הזכירה למאזיניה הראשונים יום שטוף שמש, או שעת צהריים חמה.
.svg){kind=logo}
